איך עברנו לאסיה ויצאנו מהמינוס

אחד המיתוסים שצריך לשבור בנושא הרילוקיישן , מדבר על המצב הכלכלי או ליתר דיוק: האם מעבר למדינה אחרת יסייע לנו להתמודד מול הקושי הכלכלי ויוציא אותנו מהמינוס?

כששומעים על משפחה שיוצאת לרילוקיישן, חושבים שבגדול הם הסתדרו בחיים! אחד מבני הזוג קיבל/ה הצעת עבודה שאי אפשר לסרב לה והם יוצאים לתקופה של מספר שנים, בסופה יחזרו לארץ עם כיסים מלאים, אינסוף חוויות והצעות עבודה בסכומים אסטרונומיים.

אני מניחה שבחלק מהמקרים זה נכון, אני יהמר שמדובר במתי מעט. אין ספק שיש משפחות שעברו שדרוג, חזרו עם ניסיון עשיר, ישנם אלו שחסכו סכום סביר ויש אלו שהצליחו לקנות דירה או לסגור את המשכנתא של דירה קיימת וכמובן לחזור חזרה ולקבל תפקיד עם משכורת נאה, אך הפערים בין החלום למציאות, בין המיתוס לאמת עדיין גדולים.

הכותרת שבחרתי היא “איך עברנו לאסיה ויצאנו מהמינוס” ואתם בוודאי חושבים שזה בסה”כ הגיוני, הלוא המשכורת טובה, המחייה זולה ואפשר לחסוך!  אז אחרי שסיימנו עם המיתוס הראשון, נעבור למיתוס השני -החיים כמערביים באסיה לא זולים בכלל!

בשנת 2008, היינו זוג צעיר עם שני בנים, נהלנו שגרת חיים בדומה לכל משפחה ממוצעת בישראל. התמזל מזלנו שחמותי וחמי עזרו לנו לקנות דירה נחמדה עם משכנתא בגובה של שכירות סבירה. כמו כולם, גם לנו היו כרטיסי אשראי, גם אנחנו קנינו בתשלומים , החל ממצרכים בסופר או טלוויזיה חדשה במקום זאת שהתקלקלה, עגלה לתינוק מהדגם הכי נחשב וחדר מעוצב לילדים כי כסף בא וכסף הולך אבל מובייל מתוחכם לתינוק כזה שישלח את הילדים ישירות ללימודים באוניברסיטה, כמו בכל בית הפך גם לחובה אצלנו.

באחד הביקורים של אמא שלי בארץ, היא הצטרפה אליי לקניות בסופרמרקט. כמו כולם גם אני יצאתי עם עגלה מלאה פלוס ובקופה גיהצתי את כרטיס האשראי. מנגנון ההיגיון שאת התשלום האחרון אשלם שלושה חודשים אחרי שנסיים את האוכל – לא עבד אצלי. אימי היקרה חטפה את שוק חייה! האמינו לי, היא לא חשבה שהבת שלה עשירה או מסודרת והחיים בישראל טובים אליי, היא חשבה שאני בזבזנית בלי תקנה וההתנהלות הכלכלית שלי שגויה – צרכנות לקויה.

אמא שלי לא הבינה את כמות המזון המעובד שרכשתי וייכנס ישירות למקפיא, את קופסאות השימורים כאילו מחר הולכת לפרוץ מלחמה, את כמות הירקות והפירות שלא ישרדו את זמן המדף גם אם נאכל סלטים מבוקר עד לילה ובכלל רוב היום אנחנו לא בבית. בעיקר אמי לא הבינה מדוע אני קונה אוכל מוכן במקום חומרי גלם שמהם אפשר להכין מעדנים, בדיוק כמוה וכמו סבתא.

איך אפשר? עניתי לאמי, את יודעת כמה יקרים החיים בישראל? כדי לממן את עלות המחייה אני עובדת סביב השעון ועדיין המשכורת לא מספיקה לסגור את החודש! בין המשמרות בעבודה לטיפול בילדים, למי בכלל יש זמן לבשל?

את אותה המנטרה דקלמנו גם לחמותי וחמי, כאילו הם לא חיים בישראל ולא יודעים שיקר פה, אבל הם יודעים הכל, הם חיים בישראל כמעט מראשיתה, הם ידעו תקופות קשות, עבדו במגוון רחב של עבודות וחסכו כל שקל, הם גם יודעים את הנוסחה הכי פשוטה בעולם, כל עוד תוציא יותר ממה שאתה מכניס, המינוס יגדל! אחד מסיפורי הילדות של בעלי בתוספת הגוזמאות הנדרשת היה שכדי לקנות קלמר, חמי לקח אותו לבדוק מחירים במספר חנויות ובסוף קנה את הקלמר הכי פשוט והכי פרקטי, כי לא באמת צריך מחדד נשלף בלחיצת כפתור. אז צחקנו, היום אנחנו מבינים. את סיפורי הגבורה שלי מאוקראינה לאחר שבריה”מ התפרקה אחסוך ממכם.  

כשהגיעה הצעת העבודה בסין, התנאים היו ברורים לכאורה ו”מכרו” לנו את שני המיתוסים שאיתם התחלתי. מאושרים עד עמקי נשמתנו, קיפלנו את הציוד, השכרנו את הדירה ויצאנו אל הרילוקיישן. בחודש הראשון הייתה אופוריה, המציאות לא הייתה רחוקה מהדמיון ונראה שעוד קצת נסתגל לחיים החדשים, המאושרים והמעושרים! החודש הראשון הסתיים לו ואז הגיעו החשבונות לתשלום, המציאות נחתה עלינו כמו גרזן, חותכת וקורעת את הפנטזיה לגזרים.

לפני עשרות התגובות שאקבל מאלו שטיילו בסין ובתאילנד וקנו במו ידם שקית אורז, פאד תאי או שייק אננס, יש פער עצום בין לטייל פה או אפילו להתגורר פה בתנאים אסייתיים, לבין לנהל אורח חיים מערבי באסיה. האם הייתם קונים בשר בדוכן רחוב, בחום של 35 מעלות, שהרגע נקצץ על מגש עץ שהונח על המדרכה? ואולי זה בכלל חתיכה מחזיר או כלב רחמנא ליצלן.

העיר בה גרנו בסין או ליתר דיוק בפרבר בו התגוררנו, הייתה קהילה מערבית, לכן מעבר לשווקים הסינים והסופרמרקטים המקומיים, היו גם מסעדות מערביות וחנויות של מוצרים מיובאים, אלא שהמחיר היה בהתאם ומוצרים כמו גבינות, בשר מיובא, מאפים, קורנפלקס וכו’ היו יקרים, יקרים מאד. אפשרות נוספת הייתה לצאת לגיחת קניות בהונג קונג, בסופרים של הקהילה הישראלית ולרכוש במבה, חומוס, פיתות קפואות, אבל גם זה היה כרוך בהוצאות גבוהות במיוחד.  מה לגבי בתי ספר פרטיים? בסופו של דבר אנחנו רוצים שהילדים שלנו ירכשו השכלה טובה או לפחות ידברו אנגלית. ותחבורה? צריך לקנות רכב כדי להתנייד, בדיוק כמו בארץ.

בימים הראשונים לאחר הגעתנו לסין, ניגשנו לפתוח חשבון בנק. התקבלנו בברכה, הפקדנו את מעט הכסף שהבאנו מהארץ וקיבלנו DEBIT CARD “כספומט”. מה נעשה עם הכרטיס הזה שאלנו? אנחנו צריכים כרטיס אשראי כמובן! הבנקאים הסינים נראו עובדי עצות, המתורגמנית לא הבינה על מה אנחנו מדברים, כרטיס אשראי? לזרים? ב 2008 אפילו מרבית הסינים לא יכלו לקבל כרטיס אשראי וגם אם כן זאת תמורת כסף שהופקד מראש, כי בסין – אין מינוס! הבנק לא נותן מסגרת אשראי ואי אפשר לרדת מתחת ל “0” כך יצאנו מהבנק לעולם מושגים חדש, אין יותר “תשלומים” ואי אפשר יותר “לגהץ”.

בסוף החודש הראשון כשהלכנו לבנק כדי לשלם את החשבונות, גילינו חשבון ריק, מבלי לדעת שאת הסכום של החודש הראשון סיימתי בחנויות המיובאים. קצת בשר, קצת גבינות ודברי מתיקה ואין לנו אפשרות לשלם שכירות.

החודשים הראשונים הפכו לקשוחים מאד, בעלי עבד מבוקר עד לילה, אני הייתי עסוקה בעיקר בהליכות לגן ולבית הספר וחזרה, גישוש בסופרים המקומיים אחרי רכיבים שאפשר להשתמש בהם וחיפוש עבודה. כאן חשוב לציין שכיום הסופרמרקטים בסין הם פאר היצירה מבחינת ניקיון, גודל ואיכות המוצרים, אבל לא כך היה לפני 14 שנים. בתחילת הדרך, החיבור שלנו לקהילה הישראלית המקומית קירטע כי הבדלי המעמדות הכלכליים בקהילה ההומוגנית השפיעו חברתית. באחד המקרים נאמר לי “נסענו כל הבנות להונג קונג אבל לא קראנו לך כי ידענו שאין לך כסף” וזה שבר אותי לגמרי. מה אני צריכה את כל זה? נכון שניסיתי לברוח מהמינוס, אבל בישראל היינו קבוצה מגובשת, כולנו נהנים וסובלים מאותם הדברים, אז למה עזבתי את האושר במרדף לא ממשי אחרי העושר?

את התקופה הזאת עברנו במשיכת תוספת משכורת “על חשבון” אבל היה ברור שככה זה לא יכול להמשך, אנחנו חייבים לשנות את כל תפיסת חיינו הכלכלית או לוותר על החלום ולחזור ארצה, להתחיל הכל מהתחלה. בחרנו להישאר, מצאתי עבודה בחצי משרה, קנינו טוסטוס קטן וכך כמו בתמונות המוכרות של משפחות אסייתיות, רכבנו רביעייה על הטוסטוס לגן ולבית הספר, לעבודה, סיבוב קצר בסופר המקומי בניסיון לדוג קצת מצרכים מוכרים, בשוק הפירות והירקות ומשם הביתה. את המטבח כבשתי ע”י מחברת גדולה, שיחות עם אמא ושיטוט באינטרנט והנה יצרתי לי חוברת מתכונים מערביים.  למדתי להכין גבינה פטה, לבנה, פיתות, מאפים, חלות, חומוס, בורקסים, כמובן לא לשכוח פלאפל, חמוצים ועוד, כל מה שתמצאו בסופרים בישראל ובמטבח של אמא.

בישראל כל גחמה הפכה לקנייה ספונטנית, כל עוד אפשר לגהץ את הכרטיס אז למה לא? פתאום גם דברים שאני ממש צריכה הפכו לבלתי מושגים. בחיינו החדשים כדי לרכוש דברים, צריך קודם כל לבדוק את המחיר, לראות כמה אפשר לחסוך בכל חודש ורק אחרי שחסכנו מספיק, אפשר ללכת ולקנות. לעיתים אחרי שכבר צברתי את הסכום הנדרש, הגעתי למסקנה שאני בכלל לא צריכה את המוצר הזה ואולי עדיף להמשיך לחסוך. לפעמים חסכנו למשהו אחד ואז הכסף הלך על אירוע בלתי מתוכנן אחר, חודשים של עליות וירידות. לקח לנו שנתיים להגיע לנקודת איזון, לתחושה שהצלחנו להשתלט על המצב ועברנו מצרכנות לקויה לצרכנות נבונה.

לסינים יש כלל: תקבע לך תקופה שבה תוכל לשמור על אותה רמת החיים מבלי להכניס אפילו יואן אחד (המטבע הסיני). כלומר, במידה והפסקת לקבל שכר, הכסף שחסכת יספיק לך לאורך תקופה ארוכה מבלי ששינית אפילו פרט אחד באיכות וברמת החיים שלך, גרסה מורחבת מאד למושג “כסף ליום סגריר”.

השנים עברו, המשכורות גדלו, פרויקטים הצליחו והקשיים בהם נתקלנו בתחילת הדרך הפכו לזיכרון רחוק, אבל ה”שריטה” שקיבלנו או נכון יותר החינוך שעברנו נצרב כל כך חזק, שמבלי לשים לב, כמעט ולא שינינו דבר באורחות חיינו, אמנם היה לנו שקט כלכלי, אבל החשקים לצאת למסע קניות לא עמדו מול השיקולים של צריך או לא. כשעברנו לתאילנד סירבנו לכרטיס אשראי ולקחנו שוב רק כספומט, את ההתנהלות הכלכלית שלנו אנחנו מבצעים במזומן ותמיד מקפידים לשמור על חיסכון שיתמוך בנו בימים פחות טובים – בדיעבד החיסכון שצברנו סייע לנו לצלוח בבטחה את שנת 2020 עת המגיפה הייתה בשיאה – הרי זר לא יקבל תנאי חל”ת בתאילנד ואף אחד לא ייתן לנו כספי סיוע.

ומה לגבי יוקר המחייה? הלוא אי אפשר להשוות בין סין לישראל, בוודאי לא בין תאילנד לישראל. אלא ששוב, החיים כמערבי באסיה אינם זולים. זה נכון שיחידת החשמל זולה יותר, אך השימוש בחשמל הרבה יותר אינטנסיבי, כך גם עם הדלק הזול אבל התלות המלאה ברכב הפרטי והמנועים הגדולים גורמים לנו לפגוש את תחנת הדלק יותר מידי פעמים בשבוע. המוצרים המיובאים יקרים, זה נכון לכל מדינה באסיה, אם אתם רוצים להנות ממוצרים מערביים, צריך לשלם יותר, אבל כל זה מתגמד מול ההוצאה הגדולה באמת, בתי הספר הפרטיים אשר מהווים אתגר כלכלי אמיתי.

בזמן כתיבת הפוסט ריחפה השאלה: נאמר ומחר אנו חוזרים לארץ, האם נוציא כרטיסי אשראי? נעבור לתשלומים אלקטרוניים? האם נמחק את כל מה שלמדנו בדרך המאוד קשה וכואבת בזמן שהותנו באסיה? אני רוצה להאמין שלא, אני מקווה שלמדנו לשלוט בגחמות שלנו, לצרוך באופן נבון יותר, לא להוציא יותר ממה שאנחנו מכניסים ובעיקר לוודא שתמיד יהיה לנו כסף ליום סגריר.