רילוקיישן – למידת השפה המקומית

מידי פעם, בין שלל ההודעות התומכות והמודות, מופיעה הודעה מאדם שבוחר דווקא לפגוע. היום בבוקר חיכתה לי אחת כזאת בתיבה, ארוכה למדי, מלאה בטרוניות בעברית ומספר משפטים חסרי משמעות בשפה התאית. היה ברור לי שכותב ההודעה רצה להטריל, אבל דווקא צמד המילים "תלמדי תאילנדית" בכל בליל המשפטים גרם לי לחשוב, בא לקלל ונמצא מברך.

שפה זה כוח! זה מה שאני תמיד אומרת לילדיי כשהם טוענים שידיעת השפה הסינית או התאילנדית לא רלוונטית עבורם, אך גם אם לדעתם זו שפה שלא תהיה שימושית בהמשך הדרך, אם קיימת אפשרות אז חשוב ללמוד.  

בסופו של דבר, מלבד אמצעי לתקשר, השפה היא פתח להבנת התרבות של המדינה. למרות שאינני דוברת השפה התאילנדית, אני כן מתעניינת בנושא, קוראת המון כתבות, מקשיבה לאנשים סביבי, משווה מול שפות אחרות ולומדת. אני באמת מאמינה שלחיות במדינה אחרת ולא ללמוד את השפה או את התרבות זה פספוס גדול קודם כל עבורנו.

כשעליתי לישראל, ילדה בת 16, דוברת רוסית, אוקראינית, אנגלית וצרפתית, היה ברור שאני חייבת ללמוד את השפה העברית ומהר, אחרת איך אתקשר עם הסביבה? תוך חצי שנה כבר ידעתי לקרוא, לכתוב וכמובן לדבר.

במעבר לסין היה ברור לי שאלמד את השפה הסינית, באותה תקופה עבדתי בבית חולים שנתן שירותים  גם לעובדים זרים מסין ומתאילנד שעובדים באזור. מכיוון שהרילוקיישן תוכנן לתקופה של עד שנתיים באותה העת, חשבתי איזה כיף יהיה לחזור עם יכולת להבין את האנשים שפונים אלינו למיון.

השלב הראשון ללימוד השפה היה לקחת עוזרת בית מקומית, בחורה סינית בת 18 שאינה דוברת אנגלית. התוכנית שלי הייתה שאני אלמד ממנה את השפה תוך כדי תנועה. בפועל Ray באה במטרה ללמוד אנגלית, צעירה שאפתנית עם המון תוכניות לעתיד ורוד. וכך היה, היא לימדה אותי מנדרינית ואני לימדתי אותה אנגלית. על הדרך היא לימדה אותי על המנהגים, על התרבות, על המנטליות הסינית וסודות המטבח הסיצ'ואני ואני לימדתי אותה להשתמש בסכין ומזלג, לבשל אוכל מערבי ולאפות עוגות. Ray האהובה גרה היום באנגליה עם בעלה הבריטי וילדם המתוק.

העובדה שידענו לדבר סינית, עזרה לנו לא פעם בטיולים ברחבי המדינה, יכולנו להגיע לכפרים נידחים, במקומות שאת המערביים ראו רק בפרסומות או בסרטים. הילדים, שידעו לדבר סינית ברמה גבוהה מאד, כולל הטונציה המיוחדת של המילים והסלנג המקומי, הפכו לאטרקציה והרבה דלתות נפתחו בפנינו.

אז לא בדיוק השלמנו שנתיים בסין אלא שמונה ואז הגיע המעבר לתאילנד, מדינה אקזוטית עם חופים מדהימים. היה לי ברור שאלמד גם תאית – הרי זו המטרה, לנצל כל רגע מהחיים המדהימים האלה. אבל עם המעבר באה האכזבה, בניית שיגרה חדשה תוך כדי התמודדות עם ביורוקרטיות, קשיים של הילדים וגעגוע למה שנשאר מאחור גרם להמון תסכולים. המוטיבציה ללמוד את השפה או להכיר יותר את התרבות דעכה. התקדמתי צעד אחר צעד, יום אחרי יום, לבנות את השגרה מחדש וככל שהזמן עבר ככה התוכנית ללמוד את השפה נזנחה.

בסופו של דבר אנחנו חיים באחד האיים הכי מתויירים בתאילנד, השפה האנגלית סביבנו כל הזמן ובגדול אפשר להסתדר בתוך בועה של שיגרת חיים מזויפת – כלומר לחיות כמו מקומי ולהתנהג כמו תייר. אבל מספר מטרים אחרי הגשר שמחבר את פוקט לשאר הממלכה, דוברי האנגלית מתמעטים.

כשהקמתי את הבלוג שלי Lost in Thailand  המטרה הייתה לחקור ולספר על המקומות הפחות מוכרים ומתויירים, רציתי להעביר אליכם הקוראים את התרבות התאילנדית האותנטית ולא את זו שמוצגת לתיירים.

ידע הוא כוח ולדעת את השפה של המדינה אליה אתם יוצאים לרילוקיישן חשוב מאין כמוה, גם אם מדובר בשנה -שנתיים. "תלמדי תאילנדית" כתב לי הטרול, כמה שהוא צדק.