ככל שחיפשתי וקראתי כתבות בנושא רילוקיישן, קיים המון מידע זמין למבוגרים אבל התייחסות מאד מינימלית לנקודת המבט של הילדים במסע המשפחתי. כהורים תמיד נבדוק את בתי הספר, השכונה, החוגים, הקהילה וכו’, אנחנו גם נתייחס לעובדה שהילדים יצטרכו להיפרד מהמשפחה המורחבת והחברים, אבל באותה נשימה נוסיף שילדים מתחברים מהר והכל יהיה בסדר.
ילדים הם נושא מאוד חשוב בהחלטה המשפחתית, משפטים כמו: “זה לטובת הילדים”, “הם ירכשו עוד שפה ויחשפו לתרבויות נוספות”, “להוציא אותם מסיר הלחץ הישראלי לסביבה שקטה יותר” שגורים בפי כל הורה, לכן מעטים המקרים שבהם טובת הילד תהיה חסם לרילוקיישן. התפיסה הרווחת היא שהם פשוט יסתגלו ובכלל רוב ההורים יבחרו לגור צמוד לקהילה ישראלית כך שזה נוגד את כל התזה/ תירוץ אותו אנו מספרים לעצמנו. כל זאת מוביל את ההורים להתקדם בתוכניות מבלי להתעמק בעובדה שרילוקיישן הולך לשנות את חייהם של הילדים בדיוק בשלב שבו הם מעצבים את עצמם ואופיים – ולא תמיד לטובה.
כשעברנו מישראל לסין, סהר היה בן שנתיים וחצי ודורי בן שנה, בגיל הזה אין ממש משמעות למעבר מלבד העובדה שהם לא יזכרו/יכירו את שגרת החיים בישראל.
המעבר המשמעותי אירע בין סין לתאילנד, סהר כבר בן 10, דורי בן 8.5, אדם בן 7 ואוליביה בת שנה – כמו שסיפרתי בחלק א’, את ההחלטה לעבור לפוקט קיבלנו בחופשה שלנו באי, אז הייתי בהריון עם אוליביה.
שלושת הבנים נהנו מהחיים בסין, למדו בבית ספר גדול, טיולים בסופי שבוע, צילומי דוגמנות ואפילו הופעות בטלוויזיה. להיות זר- מערבי- שיער זהוב בסין, זה מוכר!
בית הספר בו הילדים למדו הוא בית ספר מעורב (שילוב ממשלתי ופרטי), מבנה גדול, כיתות גדולות גם בשטח וכמובן בכמות התלמידים. הלימודים בשפה הסינית ואנגלית כשהדגש הוא על השפה הסינית (מנדרינית). בשיטה הסינית, המורה נמדד על פי ביצועי התלמידים, זה לא משהו כללי כמו בישראל אלא מורה ממש עלול להפסיד את עבודתו במידה והוא לא יצר כיתה של מצטיינים.
כאן חשוב לציין את ההבדלים ברילוקיישן למדינה אסיאתית לבין מדינה מערבית (דוברת אנגלית). בזמן שבמדינה מערבית אפשר לשלוח את הילד לבתי ספר ציבוריים, שם הילד יקבל מסגרת וחיי חברה יציבים, במדינות אסיאתיות הבחירה תהיה בבית ספר פרטי שהמסגרת שלו מבוססת לרוב על ילדים שנמצאים ברילוקיישן, אלא שזאת מסגרת לא יציבה, ילדים חדשים באים וחברים טובים עוזבים, בעיקר בגילאים מתקדמים יותר ולכן בגילאי גן והכיתות הנמוכות אפשר למצוא כיתות של 20-25 ילדים אך בחטיבת הביניים הכיתות מתכווצות באופן משמעותי.
הבחירה שלנו בבית ספר מעורב הייתה מונעת ממגוון שיקולים: השפה הסינית לה ייחסנו חשיבות גדולה, העלות והעובדה שרוב התלמידים מהגן של הילדים המשיכו לאותו בית הספר.
לכן כמו שכבר ציינתי, לילדים שלנו הייתה מסגרת טובה ויציבה באופן יחסי, אלא שלאט לאט החלו להיווצר סדקים, משפחות רבות החלו לעזוב והילדים נפרדו מחברים טובים. גם אנחנו למען האמת הרגשנו עייפים, למרות שמאוד אהבנו את חיינו שם.
אם כך, נפלה החלטה – עוברים!
“למכור” את המעבר לילדים היה יחסית קל, הלוא הם זוכרים את פוקט, מלון גדול, בריכה, אוכל טוב וים, מה צריך יותר? היו גם רגעים של עצבות על החברים שהם ישאירו מאחור, אבל מספיק שציינו שנגור בבית גדול עם בריכה ובבית הספר החדש יש רק קומה אחת ולא 6 וגם ככה החברים הטובים כבר עזבו, שוב הם מאושרים ומצפים למעבר בקוצר רוח.
הימים הראשונים באי היו מאד מרגשים, מבחינתם הם חזרו לחופשה מהנה רק שהפעם זה לא בית מלון אלא הבית בו הם גרים עם הבריכה המגניבה, חצר גדולה ואם עומדים על המרפסת מעל החנייה, אפשר אפילו לראות את הים. אבל כאן בערך נגמר הכיף ומתחילים הגעגועים לחברים, לחיי חברה, לחוג הכדורגל, וליחס VIP בצילומי הדוגמנות. הילדים נזקקו למסגרת אך שנת הלימודים עדיין לא החלה.
קצת לפני תחילת הלימודים, לקחנו את הילדים למבחני רמה על מנת לקבוע לאיזה כיתות הם יכנסו. הפערים בשפה האנגלית היו ברורים לנו וידענו שהם יצטרכו לתרגל את השפה, אך גילינו שגם בשאר המקצועות יש להם חוסר – כי בסין הם למדו לפי התוכנית הבריטית וכאן לומדים לפי התוכנית האמריקאית, בנוסף אומרים שמתמטיקה היא שפה בינלאומית, אך כשלומדים אותה בסינית, קשה להמיר לאנגלית. כשמדברים על שתי שיטות לימוד שונות, בריטית ואמריקאית, המחשבה שעלתה לנו היא שמדובר בהבדל מינורי, אך למעשה כשהשיטות שונות, התלמידים מוצאים עצמם מתמודדים עם אתגרים נוספים. השילוב הזה של סביבה חדשה, קשיי שפה והתמודדות עם קבוצת תלמידים הומוגנית מאד הלחיצה אותי באופן אישי. שמעתי סיפורים על הקשיים שעברו על הילדים של חברים שלנו שסיימו את הרילוקיישן וחזרו לישראל ומאוד חששתי לילדים שלי. בחירת בית הספר, מבלי שבכלל ידעתי, היוותה פקטור משמעותי ומאד חיובי בשביל הילדים! בחרתי את בית הספר מכיוון שבתוכנית הלימודים, מלבד אנגלית כשפה מובילה הם משלבים גם סינית. מאד רציתי שהילדים ימשיכו לתרגל את השפה ולכן שאר האפשרויות ירדו מהשולחן (באי פוקט יש מגוון רב של בתי ספר פרטיים). סיבה נוספת הייתה שמדובר בבית ספר קטן באווירה כפרית דבר שיאפשר מתן תשומת לב פרטנית לכל תלמיד.
אז מה היה כל כך חיובי בשביל הילדים? בבית ספר זה אין מעמדות, כולם משפחה אחת! בין אם התלמיד בחטיבת הביניים ובין אם בכיתות הנמוכות, כולם בהפסקות ביחד, הגדולים חונכים את הקטנים. בשבוע הראשון אספתי את אדם (בן 7) מוקדם מבית הספר ומי שהביאו אותו אל השער היו שתי בנות 14 שנפרדו ממנו Goodbye Adam, love your hair, see you tomorrow אכן נחיתה רכה ונעימה.
אבל אז החלו להגיע המשברים, השעות שאחרי בית הספר היו הקשות ביותר מבחינת הילדים! בסין גרנו בפרויקט מגורים, כ 10 בניינים של 16 קומות בתוך מתחם סגור. לילדים תמיד היה איפה לשחק ועם מי, אלא שבתאילנד בחרנו לגור בשכונה קטנה של וילות, כביש צר של 50 מטרים ומסביב צריפים של מקומיים. הכבישים מסוכנים לרכיבה על אופניים ושאר הילדים מבית הספר פזורים בכל רחבי חלקו הדרומי של האי. השעמום יצר תסכול והמון געגועים לחברים מפעם (הגעגועים קיימים עד היום) ואנחנו חשבנו שזה עניין של זמן והסתגלות לשגרה החדשה.
בתום ליבנו חשבנו שהילדים מאושרים – בבוקר בבית הספר ואחה”צ בבית עם הבריכה והחצר הגדולה, אבל מה שנכון לנו, לא נכון לילדים! הם רוצים חיי חברה פעילים, מסגרות וחוגים, הם רוצים להמשיך לשחק גם אחרי בית הספר עם החברים והם בעיקר רוצים עצמאות.
לקח לנו למעלה משנתיים להבין שפשוט בחרנו בבית הלא נכון, במיקום הלא נכון ובשכונה הלא מתאימה מבחינתם, ואחרי ניסיון מר לתקופה קצרה, עברנו למתחם מגורים גדול, שם הילדים התחברו לקבוצות הילדים ההומוגניות, זרים ומקומיים כאחד. לפתע ניתן להם החופש פשוט לקחת את האופניים ולרכב ללא חשש מדריסה, לקפוץ לחבר או שבמקרה שלנו להביא את כל החברים אלינו.
השיא מבחינתי היה בקורונה, במהלך הסגר של הגל הראשון. באי פוקט לא סגרו אותנו בבתים אלא במתחמים ולכן בזמן ששמענו את הסיפורים הקשים על הילדים שסגורים בדירות, לא יכולים לצאת ומקסימום אינטראקציה עם האויר הפתוח היה במרפסת, פה הילדים חיו בבועה בלתי נתפסת, מבחינתם היה מדובר בחופש גדול ומתחם המגורים שקק חיים מבוקר עד ערב. הזיכרונות שלהם מהמגיפה הם שונים לחלוטין.
בשביל לכתוב את הפוסט הזה, ישבתי עם הילדים ושיחזרנו את התחושות שהם חוו במהלך המעבר והקשיים עליהם סיפרתי, את הרוב הכרתי אבל היו גם דברים חדשים שגיליתי.
זה לא קל לילדים לכן תקשיבו להם גם כשהם לא מדברים, תהיו מעורבים, תנסו למצוא מה חסר, מה אפשר להוסיף, תשאלו ואל תתפשרו על תשובות לקוניות, אל תבטלו את התחושות שלהם. החלום שלכם זאת המציאות שלהם -ולא תמיד הם שותפים לחוויה.