רוד טריפ היום השני

רוד טריפ תאילנד דצמבר 2021, פוסט אחד ביום.

למען האמת היום השני היה כל כך עמוס בחוויות שאני מתקשה להפוך את הכל למילים כתובות.

התוכנית היתה פשוטה: קמים, ארוחת בוקר, אורזים – צ’ק אאוט מהיר מהמלון וממשיכים לקנצ’נבורי ללילה אחד לפני הנסיעה הארוכה לסוקותאי. כדי שהיום השני לא “יתבזבז” על נסיעה ובית מלון, תכננתי עצירה בחוות האלפקות עליה קראתי לפני מספר חודשים.

אז את הבוקר התחלנו בזריחה מדהימה, אני והבנות במרפסת כשהבנים עדיין ישנים,  איזה כיף הגיל הזה שהם סוף סוף לא מתעוררים עם התרנגולים וכולי ציפייה שגם הבנות ילמדו לישון אחרי עלות השחר. אחרי ארוחת הבוקר הבנים שיכנעו אותי להצטרף אליהם למשחק כדורגל ועוד קצת הפעלות כמו קפיצות בטרמפולינה ענקית ומשחק ג’נגה. לבסוף גם הספקנו לארוז ויצאנו לדרך לפני 12 בצהריים.

הואה הין היא עיר מיוחדת, יש בה סוג של שלווה ורוגע, הרגשה של כפר מאוד מפותח, עם מרכזי קניות בוטיקים, בתי קפה ומסעדות, בדרך עצרנו בבית קפה אינסטגרמי חדש שמצטלם נהדר אך לצערי השירות והאיכות לוקים בחסר.

יצאנו מהואה הין לכיוון חוות האלפקות, נסיעה של כ 3 שעות. על המקום הזה שמעתי די מזמן, ידעתי שזו החווה הראשונה והיחידה בה מגדלים אלפקות וזה הרגיש לי כמקום מעניין לביקור. לא טעיתי! זהו מקום שאפשר להעביר בו יום שלם עם הילדים. התאילנדים מגיעים לשם עם מזוודות מלאות בתלבושות וציוד נלווה כדי להצטלם בפינות החי השונות. הפינות הכי “אינסטגרמיות” מצריכות גם המתנה בתור ארוך, כשזה שמצטלם לא ממהר לשום מקום ומחליף פוזות בקצב ה”סאבאי” התאילנדי. אז נאלצנו להפעיל את החוצפה הישראלית ותוך 2 דקות לצאת עם כמה תמונות מעולות. כן כן, אתם כבר יודעים, אני מכורה לתמונות.

חוות האלפקות באמת מדהימה ועליה יהיה פוסט מפורט בהמשך, אבל מה שהרשים אותי לא פחות זו הדרך. הכביש שמוביל לחווה עובר באזור כפרי, מאוד יפה ופסטורלי- שדות עם גידולים שונים, בתים צבעוניים, משאיות חציר שנראות בדיוק כמו סונגטאו (אוטובוס תאילנדי פתוח עם ספסלים) רק הרבה יותר גדולות, חקלאים שעובדים בשדות, המון צמחייה אבל ללא עצי קוקוס או דקל בכלל. המחשבה הראשונה שעולה בראש שהמקום ממש מזכיר את הכפרים באירופה, רואים עיזים וסוסים בשדות שכל כך לא מתאימים לנוף בדרום תאילנד ובוודאי לא של האיים.

תוך כדי הנסיעה על הכביש המתפתל בין ההרים, אנו רואים לפתע קופים בצידי הכביש, שנעמדים ומנסים להציץ דרך חלונות הרכב בניסיון להבין מי אנחנו ומה אנו עושים בשטח שלהם.

ממשיכים בנסיעה ומשני צידי הדרך פרוסים ריזורטים נטושים שהצמחייה והעובש השתלטו עליהם, שוב שדות, ואז מסעדה עם חוות סוסים שבנויה בסגנון אירופאי ומיד אחריה ריזורט אחר עם פארק מים גדול. עבור מי כל היופי הזה? מי מגיע למקומות שכוחי האל האלו? הלוא אני יודעת שהמקומות האלו לא מתפרסמים לתיירות הבינלאומית! מסתבר שכל זה עבור תיירות הפנים, בזמן שהזרים מחפשים בטן גב באיים או אטרקציות בצפון, התאילנדים מעדיפים לטייל במקומות שאינם מזוהים עם “תאילנד”.

מופתעים מהדרך שעברנו, לא ידענו שהשיא עוד לפנינו והנה הגענו למחסום צבאי, מבולבלים לחלוטין ומאשימים את ה GPS  שהוביל אותנו לשטח צבאי, התקדמנו לכיוון השומר, “קנצ’נבורי?” שאלנו בהיסוס, “אוקיי” ענה לנו השומר ופנטומימה בליווי של כמה מילים באנגלית (רחפן, אסור!) הסביר שלנסיעה באזור זה יש כללים. וככה מצאנו את עצמנו נוסעים בכביש מפותל, טובע בצמחייה ירוקה ובשליטה של הצבא התאילנדי. בדרך עברנו עוד 3 מחסומים, אותם שאלות, אותם הסברים וכך טיילנו בין חיילים וכפריים שחיים בשטח ועובדים בשדות לצד הצבא.

כשהתקרבו לקנצ’נבורי ראינו את אחת השקיעות המדהימות, שמש כתומה לאט לאט מתקדמת לכיוון ההרים עד שנעלמת לחלוטין.

את המלון בקנצ’נבורי בחרתי בגלל המיקום שנמצא באזור של הגשר המפורסם, ידעתי שהוא ממש קרוב אבל לא ידעתי עד כמה. המרחק בין המרפסת לגשר שווה זריקת אבן של אדם ממוצע. המלון פשוט עם חדרים נקיים וציוד בסיסי, החדרים שלנו פונים אל הנהר ויש לנו נוף נהדר של הגשר, הנהר והמקדש הסיני. היו לי המון התלבטויות לגבי המלון ובגלל לחץ של זמן פשוט הזמנתי, בלי יותר מידי בירורים.  נכנסנו לחדרים והייתי בטוחה שהנה הסתיים היום הנפלא הזה, אבל שוב חיכתה לנו הפתעה, אולי הגדולה ביותר – מסתבר שבעיר מתקיים פסטיבל של הגשר קוואי במשך שבוע ימים וכל ערב יש הצגה מושקעת ומופע אורות וזיקוקים בזמן שהרכבת עוברת הלוך ושוב על הגשר וכל שטח המחנה של שבויי המלחמה מספר את הסיפור מאחורי בניית הגשר. צפינו בהכל מהחדר והילדים היו ממש בהיי מהמופע.

דבר אחרון וחביב, היום כשחיפשנו שירותים ואף אחד מסביב לא דיבר אנגלית, פניתי לילדים שלי, אתם יודעים איך אומרים שירותים בתאילנדית? בוודאי, אמר אדם ושאל בתאית את התאילנדי הנחמד. מייד קיבלנו הכוונה ואני ניפחתי חזה בגאווה ואושר, איזה מזל שבחרנו דווקא בבית ספר שמקפיד ואינו מוותר לילדים הזרים ללמוד את השפה המקומית.

יום עמוס, מעניין ומיוחד היה לנו היום. מזל שלא ויתרנו על קנצ’נבורי