18 ימים במערת טאם לואנג נאנג נון – סיפור החילוץ של הנערים

הודעת וואטסאפ של אחותי, החזירה אותי ברגע לשמונה עשרה הימים המלחיצים, העצובים והמשמחים שידעו תושבי הממלכה בשנת 2018.

ידעת שלילדים שחולצו מהמערה בתאילנד קשרו את הידיים וגם סיממו אותם במהלך החילוץ? שאלה אחותי וצירפה את הכתבה.

כן, בוודאי שידעתי, למעשה עקבתי אחרי המתרחש באדיקות, הפעלתי את כל הקשרים שהיו לי כדי לקבל את המידע הכי מדוייק, הכי עדכני ואז הצלבתי את הגרסאות השונות.

באותו יום שהנערים נכנסו למערה ב 23 ליוני, בני הבכור יצא לקמפינג עם החברים לכיתה. בליבי לא הסכמתי מכיוון שנושא הבטיחות בתאילנד שנוי במחלוקת אך בפי אישרתי לו לצאת, הלוא אינני יכולה לתת לפחדים שלי למנוע ממנו בילוי מהנה עם החברים לספסל הלימודים והמורים האהובים.

הוא כמובן חזר בשלום מהטיול, מלא בחוויות ומאושר עד הגג, הנערים מקבוצת הכדורגל לא חזרו הביתה בסופו של אותו היום.

לקח 9 ימים עד אשר הצוללנים ג'ון וולנטן וריצ'רד סטאנטון הבריטיים מצאו את הנערים, 4 ק"מ בעומק המערה. בכל אותם ימים ליוותה אותי חרדה נוראית, הסתכלתי על ילדיי והמחשבות על הנערים ועל הוריהם הדירו שינה מעיניי, התפללתי עבור הילדים ובכיתי בכל פעם שנזכרתי כמה החיים שלנו שבריריים.

אז מה קרה שם? למה עוזר המאמן לקח את הילדים למערה בעונת המונסונים? מדוע החיפוש ארך כל כך הרבה זמן? ולמה באמת סיממו את הנערים וקשרו את ידיהם?

כאמור בתאריך ה 23 ליוני, 12 נערים מקבוצת הכדורגל המקומית "Wild Boars" סיימו את האימון ונכנסו למערה ביחד עם עוזר המאמן אקפון צ'אנטהונג בן 25. בזמנו דווח שהם נכנסו למערה כחלק מאימון הכדורגל על מנת לנצל את תנאי המערה בתירגול נשימה במצב אתגרי. הסיבה האמיתית היא שהנערים הלכו למערה על מנת לחגוג יום הולדת לאחד הנערים, דבר שהיה די שיגרתי. אחרי שחברי הקבוצה נכנסו פנימה החל גשם ופתח המערה הוצף במהירות, לכן במקום לצאת החוצה, דבר שלא התאפשר כמובן, הוביל אותם עוזר המאמן לעומק המערה בחיפוש אחר מדף סלע מעל קו המים בו יוכלו לשהות.

מערכת המערות אליה הם נכנסו היא חלק מפארק לאומי ונמצאת בצפון תאילנד בגבול עם מינאמר ונחשבת לאחת הקשות לניווט ובעצם עד ליום זה עדיין לא נחקרה במלואה.

פקח של הפארק זיהה את חפצי הנעדרים בכניסה למערה ודיווח על כך לרשויות כאשר במקביל דיווח מאמן הקבוצה על העדרותם.

ימים ארוכים ארך החיפוש והתאילנדים נתקלו בבבעיה מקצועית, אמנם לחיל הים התאילנדי יש את יחידת אריות הים (קומנדו ימי) וכמובן מאות מדריכי צלילה ברמה הגבוהה ביותר, אך מערנות הוא תחום שונה ומורכב בפני עצמו, במיוחד כשהגשמים הכבדים אינם מפסיקים והמים ממשיכים להציף את המערה.  העובדה שהמערה אינה ממופה, המים קרים ובוציים והעדר ניסיון מקצועי, החל הממשל התאילנדי בגיוס זרים מומחים, חלקם גרים בממלכה וחלקם הגיעו במיוחד מרחבי העולם להשתתף בחיפושים. כ 1000 אנשים השתתפו במהלך החיפושים והחילוץ,  90 צוללנים ומומחי מערות, מתוכם 50 זרים.

אזרחים הגיעו בהתנדבות עם עגלות אוכל ומוצרים נוספים לשטחי הכינוס על מנת לתמוך בצוותים. חלקם דאגו להאכיל את הצוותים, חלקם כיבסו את בגדי המחלצים, דאגו לנקות ולסדר את האוהלים ובעיקר להיות שם איתם.

כמו בכל אירוע מורכב שכזה, החלו להערם גם סיפורים על גבול העל טבעי. סיפור אחד על אשה שהגיע אל המערה ואמרה שרוחה הצליחה להיכנס לגופו של אחד הנערים, סיפרה שהם בחיים, קר להם ומאד חשוך. היה גם נזיר מפורסם שהגיע כדי להעביר מספר טקסים דתיים ולאחריהם אמר שהנערים עדיין בחיים ובקרוב הגשם יפסק והם ימצאו בעוד יומיים. למחרת, הגשם שירד במשך ימים פסק ויומיים לאחר מכן הצוללנים הבריטיים מצאו את הנערים. הרבה תאילנדים מאמינים שזה קרה בזכות התפילות של הנזיר.

התאילנדים מתייחסים לחיים בצורה קצת שונה בהשוואה לתפיסה המערבית ולמאמינים בשלוש הדתות המונותאיסטיות, רוב התאילנדים בודהיסטים ומאמינים בגלגול נשמות ובקארמה. בתאילנד, רוב הגברים היו נזירים בשלב מסויים בחייהם וכך גם עוזר המאמן אקפון צ'אנטהונג, שנכנס עם הנערים למערה.

בתור המבוגר האחראי בקבוצת הנערים ומעצם תפקידו כעוזר המאמן, העולם הפנה אליו את האצבע המאשימה, כל מי שהכיר את הסיפור מהעיתונות הכתובה והמשודרת, שאל את עצמו למה עוזר המאמן לקח את הנערים למערה בעונת המונסונים? הרי הוא צריך לדעת טוב יותר!

בניגוד לעולם המערבי התאילנדים רואים בו כגיבור, בזכותו הנערים נשארו בחיים, אקפון השתמש בכל הניסיון שצבר בחייו על מנת שכולם ישרדו. עוזר המאמן התייתם בגיל 10 ובמשך שנים רבות גר והתחנך במנזר, 3 שנים לפני המקרה הוא עבר להתגורר עם סבתו כדי לטפל בה ובזמנו הפנוי הוא עזר למאמן הכדורגל ודאג לנערים שהם בעצמם הגיעו ממשפחות מעוטי יכולת, חלקם אף ילידי שבטים ללא כל זכויות בתאילנד. 

אז למה בעצם הוא נכנס עם הנערים למערה בזמן המונסונים? לאחר המקרה התברר שהם עשו את זה לעיתים קרובות, לפעמים הם נכנסו אף לעומק של 8 ק"מ, כתבו את שמותיהם על הסלעים ונהנו מהזמן המשותף. בזמן כניסתם, עונת המונסונים עדיין לא החלה והגשמים הגיעו מוקדם מהצפוי, בעוצמה אדירה ובהפתעה גמורה.

ועדיין יהיו אלו שיאמרו שמלכתחילה להכניס ילדים למערה זה דבר מסוכן, אבל להזכירכם שהזרים פה- התיירים עושים דברים מסוכנים יותר כמו אופנוע ים עם הילדים, מצנחי רחיפה בחופים, נהיגה על אופנועים, צלילה ללא רשיון ועוד.

בחזרה לעוזר המאמן, ציינתי שאקפון השתמש בניסיונו על מנת שכולם ישרדו, כיצד? הוא לימד אותם מדיטציה אותה תירגל כנזיר ובכך השאיר אותם רגועים, מפוקסים ובעיקר חדורי אמונה שהם בקרוב יוכלו שוב להיפגש עם הוריהם. בנוסף הוא לימד אותם לשתות מים שטפטפו מקירות המערה, לימד אותם להתמודד עם הרעב, הפיג את השיעמום ושמר על מצבם הנפשי. כשהצוללנים הבריטים מצאו את הקבוצה הם ראו את הילדים עם החיוך התאילנדי האופייני, הכל סאבאי- הכל יהיה בסדר.

למרות שהסברה אומרת שבתאילנד כולם יודעים לשחות הלוא זו מדינה עם החופים היפים בעולם, איים ואגמים, אך בפועל רוב המקומיים גרים רחוק ממקורות מים ומעולם לא למדו לשחות. כשהצוללנים מצאו את חברי הקבוצה בחיים זו הייתה רק חצי הצלחה, המערה הייתה מוצפת, עונת המונסונים החלה והנערים לא ידעו לשחות ובטח לא צלילה עם בלוני חמצן במערה עם מעברים צרים. כאן החל השלב הבא במשימת החילוץ והמומחים העלו מספר אפשרויות:

* ללמד את הנערים לשחות ולצלול בתנאי ראות אפסיים ובמעברים צרים.

* לשאוב את המים ולחכות להפוגה בין הגשמים כדי שהמים יתייבשו, דבר שיכל לקחת כ 4 עד 5 חודשים

* חיפוש וקידוח מעבר בטוח נוסף אך גם במקרה זה, מומחי קידוח טענו שהדבר עלול לגרום לקריסה של חלקים במערה.

* הזרמת מזון, חמצן ואמצעי תקשורת עד סוף עונת המונסונים.

בינתיים, אחוזי החמצן במערה המשיכו לרדת, המצב הרפואי של 2 ילדים וגם של עוזר המאמן אקאפון התדרדר,  והמקומיים בעלי הניסיון סיפרו שבכל שנה מ 10 ליולי הגשמים מציפים את המערה לחלוטין. לכן התקבלה ההחלטה שמחלצים!

מכיוון שלא ניתן ללמד את הנערים לצלול, החליטו שכל ילד יחולץ ע"י צוללן צמוד ובסיוע של צוללנים נוספים בהתאם למקטעים שבדרך. בנוסף הילדים יהיו קשורים ומורדמים בכדי למנוע מצב של פאניקה שיסכן את הנער עצמו ואת הצוללנים המלווים.

המסלול מפתח המערה ועד למדף עליו היו הנערים וחזרה, היה מסוכן בעיקר עקב המעברים הצרים ותנאי הראות הגרועים עקב הבוצה, לכל כיוון ההליכה והצלילה ארכו כ 11 שעות והחשש העיקרי היה  מחסור בחמצן, לכן פרסו בלוני חמצן נוספים במספר מקטעים בדרך. החשש הפך למציאות כאשר צוללן תאילנדי בוגר יחידת אריות הים סאמאן קונאן מת במהלך הכנת המסלול ממחסור בחמצן.

מבצע החילוץ ארך 3 ימים, בזמן זה התקשורת התבקשה לפנות את האזור ולהפסיק לסקר את החילוץ עד לסיומו, וזאת על מנת לאפשר למשפחות את הפרטיות הנדרשת במידה ואסון יתרחש. 3 ימים של מתח הסתיימו בתאריך ה 10 ביולי עת התקבל הדיווח המרגש שכל הנערים ועוזר המאמן אקפון חולצו בחיים והועברו לבית החולים, המבצע הוכתר כהצלחה כבירה.

צוללן נוסף נפטר לאחר שנלחם בהרעלת דם במשך כשנה וחצי מסיום המבצע, כמו סאמאן קונאן, גם ביירות פאקבארא היה לוחם בקומנדו הימי.

במהלך 18 הימים, אזרחי ממלכת תאילנד היו מאוחדים סביב האירוע, נערכו טקסים רבים ותפילות המוניות בכל עיר ועיר והתושבים עזרו בכל דרך אפשרית למאמץ הלאומי. בקבוצת 50 הצוללנים הזרים, גם לישראל היה נציגים, רפאל הרוש ובנו שלומי שסייעו בתיאום בין הצוותים הזרים לבין הצבא התאילנדי, בנוסף חברת מקסטק נטוורקס מיבנה תרמה מערכות תקשורת מתקדמות.

פורסם על ידי אליה וינברג

על חיי בתאילנד | מטיילת עם מצלמה וסיפור

3 תגובות בנושא “18 ימים במערת טאם לואנג נאנג נון – סיפור החילוץ של הנערים

  1. זה היה באמת אירוע יוצא דופן וכולנו היינו צמודים לחדשות כדי להתעדכן. מעניינת צורת החשיבה של התאילנדים. כל כך שונה משלנו.

השאר תגובה