לאחרונה בקבוצות השונות בנושא תאילנד, עולה וחוזר המשפט “תאילנד חזרה בזמן 20 שנה אחורה” למען האמת, אינני מצליחה להבין למה התכוון ה”משורר” במקרה זה. הלוא לפני 20 שנה התיירות בתאילנד שגשגה, אזורי תיירות קיימים התרחבו ומתחמים חדשים נפתחו מקצה לקצה. יותר מקומות בילוי מגוונים ויעדים מעניינים בכל רחבי המדינה. באותה תקופה יצא לאקרנים הסרט המפורסם “החוף” בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו שמיקם את תאילנד כאחד היעדים הנחשקים ביותר. האם תאילנד כיום נמצאת במצב הזה? בפרוש לא! אולי אף להפך. אולי הכוונה שתאילנד חזרה לתחילת שנות ה2000 מבחינת הטבע? אלא שב 2004 אירע הצונאמי הקטלני שהביא עימו הרס, חורבן ומוות. האם תאילנד כיום נמצאת במצב הזה? בפרוש לא! הקורונה לא החריבה את הרכוש או הטבע, אלא פגעה בעיקר בכלכלה. אז למה מתכוונים סוכני הנסיעות באמירה הזאת? אולי שתאילנד חזרה 40 שנה אחורה? לתקופת טרום התיירות? אך גם זה לא נכון, למעשה ב1980 התחיל הפיתוח של אזור פטונג באי פוקט, אז האי מנה כ50000 תושבים בלבד.
לפני 40 שנה בחופים לא היו בתי מלון יוקרתיים, לא היו מועדוני לילה ומסעדות מערביות. מה שכן היה זה הרבה טבע, שקט ופשטות, במקרה הטוב מאוורר בבונגלו ומים קרים במקלחת. האם תאילנד כיום נמצאת במצב הזה? לגמרי לא. אז איך באמת תאילנד נראית היום? בראש ובראשונה צריך לזכור שמדובר במדינה גדולה אם אוכלוסייה שמונה למעלה מ 69 מיליון בני אדם. אזורים שונים נפגעו מהקורונה ברמות שונות, לדוגמא באזורים הכפריים התושבים ממשיכים לחיות באותו סגנון חיים. החקלאיים מגדלים אורז, ירקות ופירות, חלק מהתושבים עובדים במפעלים שונים, מוכרים בשווקים ומנהלים חיים רגילים בצל הקורונה. בערים הגדולות, כמו בנגקוק, ממשיכים כרגיל- כמעט. האזור הנטוש הוא האזור שהכי מוכר לתיירים – רחוב קאוסאן וסביבתו. מעבר לזה העיר חיה ונושמת , האנשים ממשיכים בשגרת החיים בצל הקורונה , עם הגבלות שהוגדרו ע”י הממשל. * בימים אלו בנגקוק חווה את הגל הרביעי של הקורונה המסתמן כחזק יותר בהשוואה לשלושת הגלים הקודמים. אזורי התיירות קרסו ואיתם אנשי העסקים הרלווטים מכיוון שתקופה ארוכה לא הייתה תיירות חוץ ולעומתה תיירות הפנים שונה מאוד ואינה מתאימה לאופי של אותם עסקים.
לכן מי שיגיע היום לפוקט או כל יעד תיירותי אחר יפגוש תמונה זהה – מבנים נטושים, רחובות לא מוארים בלילה והרבה שקט. יש בזה מן הרומנטיקה, התחושה של אי בודד, אבל יש גם אתגרים נלווים למצב הזה, למשל כשנסענו לאי לנטה לפני כחצי שנה , נאלצנו להסתובב כ 40 דקות באי בחיפוש אחרי מסעדה ראויה פתוחה. וכשהיינו בקוסמוי העדפנו לאכול במסעדה של בית המלון כי מעבר לזה כל העסקים באזור היו סגורים או נטושים. בשונה לאיים אחרים או ערי חוף קטנים , פוקט– הוא אי גדול ומיושב. 416,000 תושבים רשומים (נכון ל2019) ועוד כ 50,000 מערביים ועובדים זרים. לכן גם היום, בזמן הקורונה יש כאן שגרה כמעט רגילה. מסעדות ובתי קפה חדשים שנפתחים כל הזמן, חנויות ואטרקציות חדשות , מרכזי קניות ועוד. כל זה כמובן באזורים המיושבים. לאורך החוף לעומת זאת, באזורי התיירות יש תחושה אפוקליפטית כמו בסרט “אני,אגדה”, מבנים נטושים, שקט מצמרר ועשבים שגדלים מתוך המבנים. גם החופים לא נראים נקיים ובתוליים כמו שהיום פעם. אם אין תיירים- אין צורך לנקות את החוף. מי שמגיע לפוקט היום צריך להגיע עם ראש פתוח, להיות מוכן לזה שלמצוא מסעדה פתוחה או 7 ELEVEN יכול להיות אתגר רציני. מי שמגיע בתקופה זו יזכה לחופשה שקטה ואיטית, כשאפשר לקום ב10 בבוקר, כי רק אז רוב העסקים נפתחים ולסיים את היום ב8-9 בערב כאשר העסקים נסגרים. זו הזדמנות נהדרת לקחת מונית או לשכור רכב ולהכיר את האי, להסתובב בשכונות של מקומיים, להכיר את העיר פוקט, לבקר בשווקים ולטייל בטבע. זו יכולה להיות חוויה מעניינת עבור מי שאמיץ מספיק לעבור את כל הביורוקרטים, בדיקות ומוכן להסתכן בבידוד. ולסיכום, 14 יום בפוקט זה ממש לא יותר מידי בשביל חופשה כייפית בסגנון “עצלני” זאת פוקט של היום! לא לפני 20 שנה, 30 או 40
חופשה מהנה
