שנה מפרוץ הקורונה במדינה (אפריל 2020)

חלפה שנה מאז שתאילנד סגרה את גבולותיה עקב התפשטות המגיפה. במהלך השנה ליוו את התאילנדים ובעלי העסקים הזרים בתאילנד קשיים ומשברים. לאחרונה החל הממשל התאי לשדר נימה של אופטימיות, המדינה הכריזה על מבצע חיסונים לתושביה ופרוייקט פתיחת הגבולות שוב עלה על הפרק תוך מגבלות סבירות וברות ביצוע. אלה שלפתע בימים האחרונים מתחיל להתפשט גל שלישי , אולי המשמעותי והקטלני ביותר, עדיין מוקדם לדעת.

איך זה קרה? התשובה כל כך ברורה – חיי לילה.

בליינים שנעו בין מועדוני הלילה ובין היתר גם ביקרו ב3 מסיבות מאוד גדולות שהתקיימו בפוקט. דמיינו לכם כמה אלפי אנשים (המספר משתנה מ3 עד 5 אלף) , בלי מסכות , בלי שום אמצעי הגנה , במקום אחד. מספיק חולה אחד כדי להדביק ואז, כמו כדור שלג, מאבחנים עוד עוד חולים כל יום.

הרבה אנשים איבדו את האופטימיות ובטוחים שהפעם המצב יהיה הרבה יותר רע מהפעמים הקודמות. לדעתי , גם הפעם יצליחו להשתלט על המצב די מהר, פשוט צריך לסמוך על הממשל ולהישמע להוראות.

אם לחזור אחורה , לפני שנה כשבאיטליה כבר ספרו מתים , תאילנד עדיין נתנה למטוסים מלאים בתיירים מסין לנחות במדינה. באותה תקופה היתה אי וודאות, התאילנדים חששו מזרים, הזרים התלבטו אם לעזוב או להישאר, היו גם כאלו שבחרו להגיע לתאילנד כדי להעביר חודש-חודשיים של "מגפה עולמית" על אי טרופי ואף אחד לא הבין למה לא סוגרים את הגבולות.

אלא שברגע שאבחנו את החולה הראשון, התאילנדים התחלו לנקוט בצעדים מאסיביים. ההנחיות השתנו והוחמרו בקצב מסחרר, לפעמים בהתראה של כמה שעות. תחילה הילדים עברו ללמוד אונליין. בתי הספר התאילנדים היו ממילא בחופש הגדול, ולבתי הספר הבינלאומיים נשאר רק שבוע ימים לפני חופשת סונגקראן.

אני אתייחס רק לפוקט כי כל פרובינציה וההגבלות שלה. בפוקט, אחרי שהודיעו על סגירת בתי ספר, סגרו ברים, בתי עסק ואז גם בתי המלון. אחרי שעזבו אחרוני התיירים (חלק גדול גם נשאר מסיבות כאלו ואחרות) סגרו את האי, חילקו לאזורים והכריזו על סגר תוך אזורי. זה אומר שבתוך האזור עצמו אפשר להסתובב באופן חופשי אך אי אפשר לעבור לאזור אחר. כל אזור הוגדר אדום, כתום או ירוק , בהתאם לכמות הנדבקים. כל הזמן הזה גם עשו מעקב מי נדבק, ממי ומי נמצא בסיכון. כך ידעו למקד את אזורי ההתפרצות ולצמצם את כמות ההדבקות החדשות.

בנוסף , בכל אזור עבר צוות נציגי מועצה, בית בית , וביצעו בדיקות חום לכל תושבי הבית. במקביל פתחו אזורי חלוקת מזון ומצרכי יסוד בסיסיים . וככה, ממש תוך שבוע-שבועיים הפכו האזורים לירוקים כאשר נשארו רק 2 אזורים אדומים, פטונג ובנגטאו. אחרי שאחרון הנדבקים הבריא ושוחרר מבית החולים התחילו להקל על התושבים , להשקיע בתיירות פנים ולעזור לתושבים להביא פרנסה הביתה. כל הזמן הזה גם עזרו לאלו שנשארו בלי פרנסה ומעבר למוקדי חלוקת המזון הממשלתיים, החלה גם יוזמה פרטית של התושבים ועסקים קטנים ככגדולים. כולם דאגו לכולם, בלי להבדיל אם הנזקק הוא תאילנדי, בורמזי, או מערבי.

בגל השני , כשהתפרצות הגיעה מעובדים בלתי חוקיים ממינאמר, גם אז ידעו מהר מאוד לאתר את נקודת ההתפרצות ותוך חסימות, סגירות נקודתיות וביצוע אלפי בדיקות, די מהר השתלטו על המגפה.גם הפעם בתחילתו של הגל השלישי, די מהר הבינו את המקור. למשל , עשו בדיקות חינם לכל משתתפי המסיבות. ככה אחד המורים מבית ספר בינלאומי באי נמצא חיובי , מידי נקטו צעדים, הודיעו להנהלת בית הספר, הורים וכל התלמידים וההורים שבסיכון נשלחו לבדיקה. לכן , למרות שהגרסה הבריטית יותר מדבקת וכל יום מספר החולים עולה, אני מאמינה שגם הפעם התאילנדים יחזרו לשגרה די מהר.

פורסם על ידי אליה וינברג

על חיי בתאילנד | מטיילת עם מצלמה וסיפור

השאר תגובה