רילוקיישן מנקודת המבט האישית שלי

בהתחלה ניסיתי לגבש תשובה אחת מלאה ושלמה, בררתי את המילים, ניסחתי מחדש, מחקתי ושוב כתבתי. הניסיון להסביר את המהלכים שעשיתי בחיי הבוגרים כשל! האפשרות להעביר את המסר בכמה שורות בודדות פשוט לא צלח.

לכן החלטתי לכתוב פוסט בנושא, בלי מגבלת תווים או כחלק מדיון סוער. פוסט אישי, כנראה הראשון שלי שבו אני מאפשרת לכם לצלול איתי ביחד אל המחשבות, התהיות, החששות ובעיקר הרצון העז לצאת לרילוקיישן במזרח הרחוק.

המחשבות על הגירה כנראה לא חדשות לאף אחד. אולי "הדשא של השכן", אולי סתם תחושה שתקועים במקום ואולי פשוט הרצון לשנות. אצלי זה התחיל מאז שאני זוכרת את עצמי ובגיל 16 הגשמתי את החלום ועליתי לארץ ישראל.

אילו מחשבות עוברות בראשה של נערה בת 16 שנפרדת מהוריה, אחות, מהסבים והסבתות, החברים, הבית ויוצאת אל הלא נודע? ככל שאני מנסה לשחזר את התחושות שלי, כל שאני זוכרת זאת התרגשות גדולה, אמונה שמרגע זה התחלתי לחיות את חיי האמיתיים. כמובן שהיו גם מכשולים בדרך, תחושת הגעגוע, קשיי השפה, מזג האויר, חוסר בפרטיות (חיים בתנאי פנימייה) והיו גם המון רגעים טובים, הצלחות, השגת מטרות ולאט לאט ההרגשה שאני שייכת. בגיל 20 ואחרי אינספור עבודות מזדמנות, שירות לאומי וצרות אחרות, הייתה לי עבודה קבועה אותה אהבתי, שכרתי דירה קטנה ואפילו אחותי עלתה ארצה עם פרויקט נעל"ה.

השנים עברו והרגשתי מאד בנוח עם החיים שבניתי לעצמי, הכרתי בן זוג, התחתנו והקמנו משפחה קטנה. חיים נורמליים לחלוטין, אני עובדת במשמרות ומטפלת בילדים, בעלי עובד סביב השעון ובלילות מחליף אותי בבית. משכורות סבירות ופלירטוט קבוע עם המינוס בבנק (לפעמים גם דייטים ארוכים).

מצד אחד חייתי בתחושה שהגעתי למנוחה ולנחלה ומצד שני כרסמה בי התחושה ששנינו (בעלי ואני) יכולים יותר. הסדק הראשון שנוצר בבועת הבינוניות הייתה כשבעלי קיבל קידום משמעותי וזה אומר רכב גדול יותר, טלפון משוכלל יותר, משכורת גבוהה יותר והרבה יותר שעות בעבודה. אלא שבסופו של דבר, בזמן שהברוטו עלה בצורה נאותה, הנטו כמעט ודרך במקום ותחושת הייאוש גדלה.

או אז הגיעה ההצעה הנכספת – רילוקיישן בסין

סין? מה יש בסין? למען האמת בסרטים זה לא נראה כל כך מפתה!  אלא שמחקר קצר על המקום אליו אנחנו אמורים לעבור יצר תחושה שהכיוון חיובי. אז אילו מחשבות ואילו חששות מתרוצצות במוחה של אמא צעירה לשני בנים?

כשמנסים לפתות אתכם לרילוקיישן, ההצעה נבנית כך שגם מקבל ההצעה וגם בן או בת הזוג יהיו מרוצים. משפטים כמו: "עיקר הדאגות שלך יהיו באיזה בית קפה לפתוח את הבוקר", "העוזרת עושה הכל בבית", "בתי הספר הפרטיים ברמה הגבוהה ביותר" ועוד.

אני בעיקר חשבתי שאוכל להיות אמא לשני בנים! לא עוד חצי בת אדם, לא עוד מישהי שנרדמת בזמן שהיא מאכילה בכפית את הקטן, אלא להיות שם ואיתם, ללוות אותם לגנים ולקבל אותם חזרה, לטייל ביחד, לבשל להם וללמד אותם.

ואז נחת עליי החלק השני, מה עם החיים שבניתי לי כאן? האם בגלל כסף שווה לפרק את הכל? החברים סביבי, מקום העבודה אותו אני אוהבת? הפקקים של יום שישי בדרך לחמותי וחמי בצפון? רגע – ימי שישי, אני כל כך אוהבת את ימי שישי בישראל!

אלו הדברים שעמדו לנגד עיניי, אותם שמתי על כף המאזניים, מצד אחד האפשרות לבנות עתיד טוב יותר, מלא יותר, לתת לילדים שלי את כל מה שאינני יכולה לתת להם היום. מהצד השני לוותר על החלום שכבר התחלתי להגשים, על כל מה שאני אוהבת בישראל וכמעט את כל מי שאני אוהבת.

בביקור הראשון בארץ – זאת יעיד כמעט כל מי שיצא לרילוקיישן, יש תחושה נפלאה טרום הביקור. כל כך הרבה מחשבות שמצטברות למעין פנטזיות על הרגע שבוא אנחת.  המציאות לצערי שונה, כי בזמן שאני כל כולי בחופש, מסביבי כולם עובדים וחוץ מסופי השבוע, לאף אחד אין באמת זמן מעבר למפגש חטוף.

הסביבה גם כן הופכת ללא ברורה, תחשבו רגע שאתם נוהגים במהירות של 100 קמ"ש, כולם מסביב באותה המהירות והכל נראה נורמלי לחלוטין, אבל לפתע אתם מורידים את הרגל מדוושת הגז ואז מתחילות הצפירות, העקיפות המסוכנות ופתאום הכל מסביב נראה מטורף. בישראל חיים בקצב מהיר ומי שכבר הספיק לשכוח, נבהל.

הגעגועים הם למה שהיה אבל כבר לא! נשארו רק געגועים לאנשים עצמם ובנקודה הזאת אני חוזרת שוב אל כף המאזניים ומבינה שבחרתי נכון.

החיים בסין היה מאד נוחים ומפנקים, התא המשפחתי המשיך לגדול, מצאתי תעסוקה מעניינת ומאתגרת וגם פיתחתי תחביבים מהנים. באחד החופשים של הילדים מבית הספר, החלטנו לעשות גיחת חופש קטנה לאי פוקט, אמנם בכל שנה ביקרנו בתאילנד אך לראשונה באי זה, מכיוון שהייתה טיסה ישירה ויחסית קצרה ואני הייתי בהריון (שוב). בכל חופשה, דבר ראשון אנו שוכרים רכב ומתחילים לטייל וכך עשינו גם הפעם, אלא שבכל רחוב בו עברנו, לכל מקום שהגענו, החל מלראות את הסופרים, חנויות, בתים וגם בתי ספר (מבחוץ) החלה להיווצר מחשבה בלב שנינו – אולי נעבור? אי טרופי, בתי ספר פרטיים, בתי חולים ראויים וסופרים עם מצרכים שקשה להשיג בסין.  בית פרטי במקום דירה במגדל, בריכה בחצר במקום בריכה משותפת, אויר נקי, המון ים והאוכל – האוכל!

באופן אירוני, המעבר מסין לתאילנד היה קשה לי יותר. שוב על כף המאזניים ברור שתאילנד מנצחת, אבל בניתי לעצמי חיים שמאד אהבתי ב 8 השנים האחרונות ועכשיו צריך להתחיל הכל מהתחלה!

הפעם, לא הגעתי עם האנרגיות הנדרשות לבנות חיי חברה חדשים. הרגשתי שהכל זמני וכך גם השהות פה תסתיים בשלב כזה או אחר – אז למה להשקיע? אבל המציאות חזקה יותר, הקמתי בלוג, קשרים נוצרו ושיגרת היום השתלטה.

מתי ייסגר הגולל על החיים שלנו בתאילנד? מה יהיה היעד הבא והאם אי פעם נחזור לישראל? כשיגיע הזמן אניח את האופציות על כף המאזניים.  

בחלק ב' אספר על המעברים השונים מנקודת מבטם של הילדים

פורסם על ידי אליה וינברג

על חיי בתאילנד | מטיילת עם מצלמה וסיפור

תגובה אחת על “רילוקיישן מנקודת המבט האישית שלי

השאר תגובה