המדריך לרילוקיישן – תאילנד חלק ה

האם מגורים בריזורט יכולים להתאים לנו?

באחד הפוסטים בנושא הרילוקיישן, שאל אותי אחד העוקבים למה בעצם לא לגור בריזורט ?ואכן, בכתבות בטלויזיה היו כמה אזכורים לנושא, הרי בזמן הקורונה בתי המלון היו ונשארו ריקים ואפשר לסגור חבילת מגורים בריזורט במחירים נמוכים במיוחד.

ככל שחשבתי על התשובה, על היתרונות והחסרונות, הגעתי למסקנה שאני רוצה לענות על שאלה זו בפוסט נפרד מכיוון שלדעתי זאת מחשבה שעולה לא מעט בראשם של אלו המתכננים מעבר לתאילנד.

המחשבה על מגורים בבונגלו של ריזורט ישר מעלה זכרונות מהנופש האחרון בקוסמוי – חדר יפה עם כל מה שדרוש לחופשה חלומית, במרחק נגיעה מהים, ערסל במרפסת כדי להעביר בכיף את השעות החמות של היום או לחילופין אמבטיית ג’קוזי לטבילה רומנטית, ארוחת בוקר שמוגשת ליד הבריכה, לפעמים חדר כושר, צוות עובדים שדואג לניקיון סביב השעון, סביבה מטופחת והרבה ירוק. 

אני מניחה שלא מעט אנשים היו נהנים לחיות בצורה כזאת לתקופה ארוכה אך השאלה היא, האם המקום הזה יכול להתאים למגורי קבע? האם לתקופה של חצי שנה או שנה בלבד? אני מניחה שהתשובה של כל אחד תהיה שונה בהתאם לציפיות, סגנון חיים ואולי אף מצב משפחתי.

אתחיל מההגדרה הכי בסיסית – ריזורט הוא לא בית!

בחתך האנשים שפונים אליי בנושא הרילוקיישן, אחת הטעויות שחוזרת על עצמה היא עצם ההשוואה שעושים הפונים בין מעבר לתאילנד לבין חווית המגורים כפי שעולה בזכרונם במהלך הטיול בתאילנד. ההבדל המשמעותי בין רילוקיישן לטיול, ולא משנה לאיזו מדינה, הוא הצורך לייצר שיגרה, מעגל חברתי ותחביבים. תחשבו מה אתם עושים כעת בשגרת היומיום שלכם ופשוט תעתיקו את זה למדינה אחרת. האם מי שגר באילת כל יום מבלה בים? אוכל במסעדה? צולל עם דולפינים או יוצא לטיול ג’יפים במדבר? אני מניחה שלא. גם כשתעברו לאחד האיים סביר להניח שלא תעשו את זה, לפחות לא לאורך זמן. כי חופשה ורילוקיישן הם שני דברים שונים! עדיין יש עבודה ובתי ספר, חוגים, קניות, בישולים וכו’.

לפני שעברנו לתאילנד, עם ניסיון של רילוקיישן במזוודה, הייתי בטוחה שאנחנו הולכים לחיות את החלום: בית פרטי עם גינה מטופחת, ארוחת בוקר מפנקת על שפת הבריכה, עוזרת בית שמטפלת בבית ומכינה שייקים ואנחנו רק דואגים לזכור להתהפך מצד לצד על מיטת השיזוף, הלוא חייבים לשמור על שיזוף שווה.

המציאות לעומת זאת נתנה לי סטירה מצלצלת כבר ביום הראשון כי הבנתי שאמנם עברנו לגור בגן עדן אבל הילדים עדיין צריכים להגיע לבית ספר והחוגים, בעלי עדיין צריך לעבוד והמצרכים לא יגיעו מהסופר לבד.

כמו שכתבתי בפוסט המדריך לרילוקיישן – חסרונות, המציאות שונה ממה שדמיינתי והדבר הוביל אותי לתחושת אכזבה וחוסר אונים.

אז נחזור לנושא הפוסט  למה בעצם לא לגור בריזורט ?

אני מניחה שכיחיד או אפילו זוג, אין הרבה משמעות איפה לגור, בדרך כלל חדר פשוט עם ציוד בסיסי של רזורטים יספיק למי שאין לו דרישות גבוהות. את הבונגלו ברזורט תמיד מנקים, יש ארוחת בוקר, בריכה, אולי אפילו חדר כושר וכמובן קרבה לים, את ארוחת הצהריים והערב אפשר לאכול במסעדה או שוק האוכל ופשוט להנות מהחיים בין העבודה לזמן הפנוי.

אבל הנטייה של רוב האנשים בסופו של דבר היא לביתיות, כשיש לכם את המגבת שלכם, ואת המצעים שלכם ולא של עוד 10-20 תושבי הריזורט, לראות טלויזיה על הספה ולא על המיטה, לארח ולהתארח, רצון לקנות את הציוד שלכם שאותו צריך לאכסן איפשהו, קשה לי להאמין שבבונגלו של 40-50 מ”ר יהיה הרבה מקום “לכם”. בסופו של דבר  תפיסת הקיבוץ של שנות ה 50 לא שרדה כל כך בארץ, אנשים שואפים לפרוץ מסגרות ולא להנעל בתוכם.

ומה לגבי הילדים? אם למבוגרים עניין הביתיות יכול להיות פחות חשוב כי הם רואים את התמונה הגדולה של  חיים בחופשה שלא נגמרת, אז הילדים חיים כאן ועכשיו, הם רוצים את הפרטיות שלהם, צעצועים, חומרי יצירה, להזמין חברים הביתה למשחק, ארוחה או סליפ-אובר וזה כמובן פחות ישים בבונגלו של ריזורט. הילדים גם זקוקים לשגרה מסויימת, פינה לעשות שיעורי בית, ארוחה ביתית עם כל המשפחה ואולי אפילו חברים. בבונגלו של הריזורט אין מטבח ומה שכבר יש מתאים להכנת קפה בוקשי, וזאת מכיוון שהוא לא מיועד למגורי קבע, פשוט כך!

דבר אחרון שמשקף את דעתי, בזמן שמלון או ריזורט הם מגורים זמניים בלבד, בית מייצר תחושה של ביטחון, לא משנה באיזה מדינה הבית הוא פינה חמה ובטוחה, מקום של שקט פנימי וכוח.