הסיפור של סבתא מרתה אשת חיל

במהלך אבני הדרך של חיי, אני נתקלת במגוון עצום של אירועים וסיפורים, חלקם מעצבים את אישיותי, חלקם צורבים את נשמתי וחלקם מחזקים אותי, נותנים לי את הכוח להמשיך להאמין שאנשים ביסודם טובים ולתת בשביל לתת, ללא תמורה, תמיד תביא אושר בסופו של דבר.

בחרתי לספר על משפחה מאוד מיוחדת אליהם נחשפתי בשנים האחרונות. סיפור שמראה שבשביל אהבה, כבוד הדדי ונתינה ללא גבולות, לא צריך קשר דם, אין משמעות לצבע העור, לדת או לשפה.

לבני הצעיר אדם יש חבר, אקרא לו מיקי לצורך שמירה על פרטיותו. מיקי הוא ילד מקסים, שחום עור, בעל חזות אסייאתית ובקיצור ילד תאילנדי יפה תואר. למיקי יש סבתא בעלת חזות אירופאית מובהקת, לבנת עור, בלונדינית עם עיניים כחולות.

סבתא מגניבה כזאת , נוהגת על טנדר, מטפלת בבעלי חיים, מעורה בקהילה ומכירה את כל המורים בבית הספר וכמובן בקשר תמידי איתם, מתעדכנת באופן יומיומי בנוגע להישגים של מיקי ואחותו הצעירה. סבתה חמה ואוהבת.

במשחק הניחושים הקבוע עם בעלי, ניסינו להבין איך כל זה מתחבר, האם הסבתא התחתנה עם תאילנדי ומיקי הוא הנכד של אחד מילדיה? האם אחד מילדיה התחתן עם תאילנדית? כמובן שכל ניחוש הוא אפשרי וממילא לא ניתן לאמת אותו, אלא שאז הגיע הסגר האזורי בעקבות הקורונה.

בזמן הסגר הילדים בילו המון זמן ביחד, לפעמים אדם נסע עם מיקי לסופ"ש אצל משפחתו ולפעמים מיקי ישן אצלנו.

עקב כך, תדירות המפגשים ביני לבין סבתו של מיקי עלתה וכך נוצר החיבור בינינו במהלכו היא סיפרה לי את סיפורה האישי והמדהים.

בהמשך לזכות הפרטיות, אקרא לה סבתא מרתה, וזהו סיפורה של סבתא מרתה אשת חיל.

מרתה עבדה כל חייה הבוגרים כמורה בבית הספר ובהגיעה לגיל הפרישה, יצאה לפנסיה והחליטה לטעום קצת ממה שיש לעולם להציע, הלוא את אירופה היא מכירה, המערב לא שונה בתכלית ומכיוון שהיא לבדה, אין לה דבר הכובל אותה למדינתה, לכן החליטה לצאת למסע של חיפוש עצמי בתאילנד, מדינה שהיא גן עדן לפנסיונרים מערביים הן מבחינת השפע שיש למקום להציע, המזון, מזג האויר והן מבחינה כלכלית והיכולת לחיות חיים טובים תחת תשלומי הפנסיה החודשית.

הגסטהאוס החל לשגשג באותה התקופה והזוג עבדו מסביב לשעון בזמן שהילד העביר את רוב זמנו לבד, אמנם תחת עיניהם השומרות, אך ללא אינטרקציה מהותית. סבתא מרתה החליטה להקדיש את זמנה לתינוק הקטן, העבירה איתו ימים שלמים והכימיה ביניהם היתה מושלמת.

הימים עברו, כך גם חודשים ומבלי לדבר על זה, לסכם או לקבוע, הזמני הפך קבוע ומרתה כבר לא אורחת, לא לקוח משלם, אלא בת בית, סבתא.

עברו מספר שנים ולמיקי הקטן נולדה אחות, עוד נכדה לסבתא, ובהגיעם לגיל בית ספר, הוחלט שסבתא מרתה תעבור לבית בדרום האי ובצמוד לבית הספר והילדים יגורו עימה, ילמדו בבית הספר ויחונכו על ידה.

בסופי השבוע באופן קבוע הם נוסעים ביחד לצפון האי ומעבירים את סופ"ש עם המשפחה, באותה המלונית על שפת הים עם החול הלבן והנקי והמים שעודם בצבע טורקיז.

"פולנייה" שכמותי, מיד גלגלתי מחשבות שונות ומשונות ובעיקר חששות כמו: מה יהיה איתה כשהילדים יגדלו? האם היא תמשיך להיות חלק מהמשפחה כשלא יזדקקו לה יותר? מה אם תיפול למשכב? האם יטפלו בה במיטת חוליה? הלוא בסופו של דבר היא אורחת במדינה, נטולת זכויות ואין אנשי משפחה עם "קשר דם" עימה.

חששות אלו התבדו כאשר נסעתי לאסוף את בני שבילה את סוף השבוע עימם, כך בזמן שאירחו אותי במשך מספר שעות, נחשפתי לאהבה העצומה אותה חשים בני הזוג לסבתא מרתה, הכבוד שהם רוחשים לה, היחס הדואג לכל צרכיה. צפיתי וראיתי את אותו דפוס התנהגות שראיתי עם הוריי וסבתי, עם הוריי בעלי וסבתו ואז הבנתי שבעצם בסופו של מסע החיפוש העצמי, מרתה הפנסיונרית הבודדה מצאה משפחה והפכה להיות סבתא מרתה אשת חיל.

תמונות באדיבות הצלם התאילנדי המוכשר

Sarawut Intarob Gallery

פורסם על ידי אליה וינברג

על חיי בתאילנד | מטיילת עם מצלמה וסיפור

השאר תגובה